תקשורת בין אישית

מוגדרת כיכולת להעביר מאדם לאדם ובאופן מוצלח מידע, כוונות, רצון או רגש, בצורה מובנת.  העברת מסרים בצורה מוצלחת, אם כן, קשורה ביכולת הבנה/קבלת המסר ע”י הצד השני. אנשים שונים הם בעלי יכולת תקשורתית שונה. באמצעות יכולות טובות לתקשר, אנשים מצליחים להשיג הישגים גדולים בחייהם או לשלם מחירים גבוהים בשל הקושי לבטא בצורה פרודוקטיבית את מה שרצו להעביר. 

יכולת תקשורתית עשוייה להשפיע על  כישורים חיוניים להתנהלות בריאה ונכונה של החיים המקצועיים, חיי החברה וחיי המשפחה (יחסים עם הילדים, עם ההורים, עם אחים ואחיות או עם בן או בת הזוג). כאשר הפוטנציאל הזה אינו ממומש, וכאשר לאי המימוש הזה יש מחיר ממשי, ניתן לקבל עזרה מקצועית אשר תסייע ללמוד לשפר את הכישורים התקשורתיים. 

תקשורת מורכבת מהשפה המילולית שבה אנו מבטאים את רצונותינו במילים מפורשות ומהשפה הלא מילולית (שפת גוף). שפת הגוף קשה יותר לשליטה ולכן היא אותנטית יותר. מחקרים מראים שלשפת הגוף יש את הפוטנציאל להעברת מסרים ב- 80%  וכאשר קיים פער בין המסר המילולי לבין שפת הגוף , שפת הגוף היא המשפיעה יותר.

שום חיה אחרת על-פני כדור-הארץ אינה מסוגלת להשתמש ב”שפה” באופן נרחב כל כך. השפה האנושית, אולי יותר מכל תכונה אחרת, היא הבסיס למה שאנו נוטים לקרוא: “מותר האדם”. כל ההבדלים הנוספים בינינו לבין בעלי-חיים אחרים, כמו הכרה מוסרית (הכרה, ולא התנהגות “מוסרית” הקיימת, לכאורה, בבעלי-חיים רבים), אמונה, דת, פילוסופיה, כולם מבוססים על השפה. על היכולת שלנו לתאר תופעות, עצמים, מושגים ורגשות בעזרת אותות מוסכמים. אותות מוסכמים אלה יכולים להיות מילים, המבוטאות בכתב ובקול, ציורים, ואפילו אותות והבעות הניתנים בעזרת הפנים, הידיים ותנוחות הגוף. המשותף להם הוא אחד: אין קשר הכרחי בינם לבין המידע אותו הם מייצגים, והם נקבעים שרירותית כסימן מוסכם הן על מקבל האות והן על נותנו. אותות כאלה מוגדרים כ”סמלים” (symbols), ואוסף כלל הסמלים המשמשים כתקשורת בתרבות מסויימת, קרוי “שפה סימבולית” (כלומר, של סמלים). עצם קיום השפות הרבות בתרבות האנושית, זו בצד זו, מעיד על מידת השרירותיות של השפה, וגם על גמישותה של החשיבה הסימבולית.

בשרירותיות הזו של בחירת המילים, ובהעדר הקשר ההכרחי בין הצורה לבין התוכן, טמונים כוחה של השפה האנושית להעביר מידע, אבל גם חולשתה. מחד, שפה סימבולית יעילה מאד בהעברת מידע, ומאידך, אין קל מלהשתמש במילים כדי לומר דבר שקר. והנה, למרות הקלות הבלתי נסבלת הזו של מלאכת השקר, אנחנו משקרים כל כך מעט. לא, לא טעיתי. אנחנו משקרים מעט. הרבה פחות ממה שהיינו יכולים. היזכרו לרגע בשיחה הארוכה האחרונה שניהלתם. כמה מתוכה היה שקר? אנחנו מסוגלים להעביר שיחה של שעות ללא דבר שקר אחד. קשה לנו להעביר שיחה של רבע שעה שהיא כולה שקר. כיצד יכלה האבולוציה להוביל אותנו בעת ובעונה אחת לכלי תקשורת שאין קל ממנו, לכאורה, להוביל לניצול ומניפולציות, ובאותה עת למנוע אותנו מלהשתמש בכלי הזה במלוא היכולת?

כדי להבין זאת, אולי מוטב שנקדים לבחון, בקווים כלליים, את ההבדלים שבין התקשורת האנושית לבין זו של בעלי-חיים אחרים. ההבדל הבולט הראשון הוא ששפה סימבולית כמעט ולא קיימת בטבע. למעשה, מדוייק יותר לומר ששפה סימבולית מורכבת לא קיימת בטבע, ושרק מספר קטן מאד של מחקרים מצביע על שימוש כלשהו בסמלים. המפורסם שבהם הוא שפת הריקוד של הדבורים. דבורים, בשובן מהשטח, מעבירות מידע לדבורים אחרות בעזרת אותות אנלוגיים מוסכמים (זוית ועוצמת ריקוד) על מיקום פרחים ואיכות הצוף. דבר זה מצביע על כך שאין צורך באינטלגנציה יתרה כדי לפתח שפה סימבולית. די בהתפתחות של אותות, ושל תגובות לאותות, כאשר שניהם עוברים בתורשה בעזרת הגנים, כדי ליצור תקשורת סימבולית. תקשורת סימבולית מסוג זה היא נדירה בטבע, וברגיל, בעלי-החיים מתקשרים ביניהם באופן אחר. לפני שנשאל כיצד הם עושים זאת, מוטב אולי לבחון קודם מהו המידע העובר בתקשורת בעלי-חיים.

(ריקוד הדבורים)

התקשורת הלא סימבולית

רוב מערכות התקשורת בטבע מבוססות על בחירה. נקבות בוחרות בזכרים ולעתים גם להפך, טורפים בוחרים טרף, מתחרים בוחרים את היריבים אשר מהם ינסו לגזול משאבים וכדומה. כדי לבחור נכון, נקבות זקוקות למידע על כישוריו הפיזיים של הזכר ועל המשאבים שיש לו, טורף זקוק למידע על בריאותו של הטרף ועל מידת ערנותו, ומתחרה על עוצמתו הפיזית של יריבו. כל הבחירות האלו נעשות לפי תכונות של הפרטים השונים (אינדיבידואלים) מהם בוחר הבוחר את בן-הזוג/טרף/יריב הפוטנציאלי שלו. זהו מידע שניתן לאסוף גם ללא תקשורת, ואשר קשור פיזית לאותם פרטים אשר מביניהם נעשית הבחירה. לנבחרים הפוטנציאלים יש אינטרס מובהק בתהליך הבחירה. לעתים הם מרוויחים מכך שלא ייראו כלל, או שיזוהו לא נכון. במקרים שכאלה מפתחת האבולוציה הסוואה או חקיינות, אשר שניהם מהווים אותות תקשורתיים של רמאות (ראו מסגרת). במקרים אחרים היתרון נובע דווקא מהיכולת להתבלט ולהיות מזוהים נכון לפי המין הביולוגי או הזוויג (זכר/נקבה). אלה יכולים לפתח אותות פשוטים של הבלטה או זיהוי. בנוסף לאותות אלה, שהם פשוטים, יחסית, הקשורים לזיהוי וגילוי, כמעט כל האותות האחרים בטבע קשורים להערכה של איכות זו או אחרת, ומטרתם להשפיע על הבחירה לטובת נותני האות. במערכות אלו יש יתרון בולט לזכרים מוצלחים להראות שהם באמת מוצלחים, לטרף ערני ובריא להבליט את תכונותיו אלו, וליריב חזק להבליט את יכולתו, עוד בטרם קרב. לו היו בעלי-החיים משתמשים במקרים כאלה באותות מוסכמים, היתה הדרך פרוצה לכל שרלטן. הברירה הטבעית היתה קוטלת כל בחירה לפי אותות כאלה בעודה באיבה, משום שהנבחרים הפוטנציאלים היו יכולים ליצור שפע של אותות זולים (כמו מילים), ללא הגבלה, והבוחרים, אם היו נענים לאותות כאלה, היו טועים בבחירתם. ההענות לאותות אלה היתה נעלמת, ואתה היתרון לאותות עצמם. מערכת תקשורת כזו היא, לכן, בלתי יציבה, ותתמוטט עד מהרה.

אמינות בתקשורת: יש שתי דרכים נפוצות בהם ניתן לפתח אותות הקשורים להערכת טיב, כך שהם ישארו אמינים. האחת היא על-ידי פיתוח אותות שיוכלו להינתן רק על-ידי מי שיש לו האיכות המבוקשת, והשניה היא על-ידי הבלטה של סממנים של איכות/עירנות/כח וזריזות שהבוחר יכול לזהות ממילא, אם כי באופן לא מדויק. טיפוס האותות הראשון נקרא “הכבדה“.

אמינות אות זה מבוססת על הטענה שכאשר אות מכביד על יכולתו של הפרט, אזי מי שיוכל להשקיע יותר באות הוא רק מי שיכולתו הראשונית גבוהה יותר. וכך, רק טווס שמבנהו חזק, והוא יכול להימלט מטורפים, יוכל לפתח זנב ארוך כדי למשוך נקבות. זכר חלש יותר, אם יגדל זנב ארוך, יפסיד במאבק ההישרדות שלו יותר מאשר ירוויח בתחרות על הנקבות. לפיכך, הברירה הטבעית יצרה מנגנון המתאים לכל זכר את אורך הזנב המתאים ליכולתו הוא. באופן דומה, זכר של ציפור שאסף מזון רב בטרם עבר לילה קריר (קצב חילוף החומרים של ציפורים קטנות גבוה מאד, ואבדן השומן בלילה הוא לעתים קרובות מאד משמעותי), יוכל, בקומו בבוקר, בטרם שהתחיל לאכול, לשיר יותר זמן מאשר זכר שאסף פחות מזון ערב קודם. באופן דומה, אדם עשיר יותר יוכל להרשות לעצמו לקנות מכונית יוקרתית יותר מאשר אדם שמשאביו מועטים יותר (הכוונה למקרים בהם פרסום היוקרה והמעמד משחקים גם הם תפקיד בבחירת המכונית, למרות שמכונית יקרה פחות יכולה להיות יעילה באותה מידה; במקרה זה, השקעת היתר במכונית, לצורך פרסומת, היא אות תקשורתי). אותות מסוג זה ניתן לכנות בשם “מפעילים”, משום שהם כשלעצמם נותנים מידע על איכות הפרט, ומשפיעים ישירות על בחירתו או אי בחירתו על-ידי הבוחר (בן/בת זוג, טורף, מתחרה וכדומה).

את האותות מהטיפוס השני ניתן לכנות “מצביעים”, משום שהם רק מצביעים ומבליטים סממנים של האיכות הנדרשת, והמידע על האיכות המבוקשת אינו טמון בהם עצמם. כזו היא למשל פרישתו לראווה של הזנב על-ידי הטווס בעת החיזור.

הפרישה עצמה היא אות, משום שהיא התפתחה אך ורק כדי לשנות את המידע של הנקבה, גם אם המידע אינו טמון בעצם הפרישה, אלא בזנב עצמו. באופן דומה, בגד שהוא צמוד לגוף, הוא אות המבליט את מבנה הגוף. בתהליך הבחירה הזוגית שלנו, הבגד הצמוד עצמו, לרוב, אינו המידע הרלוונטי אלא רק מצביע, המבליט את מבנה הגוף. ניתן לזהות כמה סוגים מצביעים, ולא ניכנס לזה כאן. עם זאת, שני סוגי האותות שהזכרתי כאן, פרישת הזנב לראווה והבגד הצמוד הם אותות הקרויים מגברים (amplifiers). הם מבליטים מידע שניתן לראות גם ללא האות, באופן המסייע רק לבעלי האיכות הגבוהה (זנב ארוך וללא פגמים, וגוף מושך), בעוד שבעלי האיכות הנמוכה (זנב פגום ובעלי גוף שאינו מושך) מפסידים מתוספת המידע הזו. נקודה ישראלית מעניינת כאן, אגב, היא שמנגנון ההכבדה תואר על-ידי פרופ’ אמוץ זהבי מאוניברסיטת תל-אביב, והמגברים הוגדרו ותוארו במודלים על-ידי מחבר מאמר זה.

אם כן, התקשורת בטבע מבוססת בעיקרה על אותות שאינם אותות מוסכמים. למעשה, כך גם התקשורת המבוססת על בחירה בין בני אדם. אנחנו בוחרים בני-זוג ובנות-זוג לפי תכונותיהם החיצוניות, לפי המשאבים שיש או שאין להם, לפי תכונות האופי שלהם ולפי הסטאטוס החברתי שלהם. מה תפקיד התקשורת המילולית אם כך? במשך מספר שנים סובבתי בקרבת התשובה הנכונה לכך, אך היא נראתה לי מלאה רק לאחר שקראתי מודל שנכתב על-ידי התאורטיקן ג’והן מיינרד סמית, מאוניברסיטת ססקס באנגליה. המודל לא נכתב לצורך הבנת התקשורת הסימבולית, אבל, מבלי משים, הוא נתן כלי בידי לתת תשובה שהיא, לטעמי, הקרובה ביותר להבנת האבולוציה של השפה האנושית.

המודל של סר פיליפ סידני

מיינרד סמית קרא למודל שלו על שמו של חייל ומשורר אנגלי ידוע, סר פיליפ סידני, שחי במחצית השניה של המאה השש-עשרה. בהיותו בשדה הקרב בזטפן, ספרד, בגיל 32, נפצע סר פיליפ סידני פצעים אנושים, מהם מת מאוחר יותר. המסורת מספרת שבהיותו פצוע הושיט סיר פיליפ סידני את מימיית המים שלו לחייל אחר באומרו: “קח, הצרכים שלך גדולים משלי.” מיינרד סמית בנה מודל המבוסס על טכניקה מתמטית ושמה “תורת המשחקים”. טכניקה זו מחפשת, במערכת בה יש למשתתפים בה כמה אסטרטגיות חילופיות, אסטרטגיות אשר יצרו מצב יציב, ואשר בו כל משתתף אשר ישנה את האסטרטגיה שלו, יפסיד.

הגדרות
תקשורת: מעבר של אות או אותות מפרט אחד לאחר. 
אות (signal):תכונה שהיתרון האבולוציוני שלה נובע אך ורק מכך שהיא משנה את התנהגותם של פרטים אחרים, דרך שינוי הידע שלהם.
אות אמין: אות שמגדיל את הידע של מקבל האות, ובהתאם לכך תגובתו “נכונה”, ומועילה לו (במושגים ביולוגיים: השרדות ורביה).
אות של רמאות: אות שמקטין את הידע של מקבל האות, ובהתאם לכך תגובתו “לא נכונה”, ומזיקה לו (במושגים ביולוגיים: השרדות ורביה).
הכבדה (handicap): אות אמין, שבגלל המחיר הטמון בהשקעה בו, פרטים שאיכותם גבוהה יוכלו להשקיע בו יותר, ופרטים שאיכותם נמוכה, ישקיעו בו פחות.
מגבר (amplifier): תכונה המבליטה הבדלים בתכונות שהן מבוקשות על-ידי המגיבים, כך שהרווח הצפוי מהמגיבים גדל אם התכונה המבוקשת היא באיכות גבוהה, וקטן, אם היא באיכות נמוכה. האמינות נשמרת בגלל המבנה המיוחד של האות, המבליט את התכונה המבוקשת, לא בגלל ההשקעה בו.

מצב כזה אמור לתאר את ההתנהגות המוצלחת ביותר לכל משתתף במערכת השומרת על יציבות לאורך זמן. לאסטרטגיה כזו של משתתף, שהיא יציבה אבולוציונית, קרא מיינרד סמית Evolutionary Stable Strategy, או ESS. במודל של סר פיליפ סידני, הניח מיינרד סמית שלסר פיליפ סידני (או “המגיב”) יש אינטרס כלשהו לשמר את החייל (או “נותן האות”). האינטרס המשותף הזה, ולא משנה מה הסיבה לו, חיוני לצורך העניין. יחד עם זאת, ההנחה היא שבעל “הטובין” (המימיה), אינו אלטרואיסט, ויש לו גם אינטרסים אחרים (למשל, שימור עצמי). לכן, הוא יתן את הטובין לנזקק, נותן האות, רק אם נותן האות זקוק לכך באמת, ובמידה הנדרשת כדי שלבעל הטובין יהיה אכן כדאי לתת לו את הטובין. ההנחה במודל היא שלמגיב אין דרך להעריך את הצורך האמיתי של נותן האות אלא דרך אות תקשורתי (למשל, להגיד “אני צמא”). המסקנות של ניתוח המודל הן כדלהלן:

1. אם אין קונפליקט בין השניים, שהוא מצב שבו לנותן האות אין אינטרס לשקר, אזי המערכת תהיה יציבה, ולא יהיו בה שקרים. כלומר, כל אות שרירותי ומוסכם על השניים, תמיד יתקבל על ידי המגיב, וילווה בנתינה. אם נשליך מכאן למצב בטבע, נוכל לראות שהעדר מוחלט של קונפליקט קיים, למשל, בין הורים לצאצאים, כאשר מתקרב טורף. סימן אזהרה “מוסכם” (אבולוציונית) שיתנו ההורים, יתקבל אוטומטית על ידי המגיבים, שהם הצאצאים, ותגובתם הטבעית תהיה בריחה והסתתרות. הרווח של הצאצאים, במקרה כזה, הוא גם הרווח של ההורים, ואין להורים כל סיבה לשקר, כלומר לתת את האות ללא צורך.
2. אם קיים קונפליקט חלקי, כלומר, כאשר לפעמים כדאי למגיב להגיב ולפעמים לא, קיימת אפשרות שבמצבים מסוימים נותן האות ישקר. כלומר, ישתמש באות כאשר, מנקודת מבטו של המגיב, לא מגיע לנותן האות לקבל את הטובין. במקרה כזה, המערכת תהיה יציבה אך ורק אם האות עולה משהו לנותן האות (במונח “מערכת יציבה” הכוונה למצב היציב שבו יש תקשורת, כלומר, שהאות קיים, והמגיב מגיב באופן המועיל לנותן האות; המצב בו אין אות ואין תגובה יכול להיות יציב, אבל הוא פחות מעניין). יותר מכך, ככל שהקונפליקט בין השניים גדול יותר, כך גבוה יותר צריך להיות המחיר של האות לנותן האות, כדי שהמערכת תשמור על יציבות. כלומר, המצב היציב, אשר בו נותן האות באמת יתן אותו רק כאשר הוא זקוק לטובין, הוא כאשר נותן האות משקיע באות, לפי מידת הצורך שלו בטובין.

אם כי מיינרד סמית לא מסביר זאת במאמר שלו, ניתן לראות די בנקל מה שומר על יציבות המערכת. כאשר אין לנותן האות צורך בטובין, אין לו גם רווח ממנו. לפיכך, אפילו השקעה קטנה באות איננה כדאית. אם יש צורך בקבלת הטובין, אז מחיר כלשהו, אבל לא גבוה מדי, יהיה סביר וכדאי, אם יוביל לקבלת הטובין מידי המגיב. ניתן בקלות לראות מכך שככל שהצורך של נותן האות בטובין גדול יותר, כך גם כדאית יותר ההשקעה שלו באות. באופן דומה, ככל שהאפשרות של קונפליקט בין המגיב לבין נותן האות גדולה יותר, ולכן גם שהאפשרות לרמאות מצד נותן האות גבוהה יותר, כך גם המגיב יגיב רק כאשר נותן האות ישקיע יותר משאבים באות.

(תמונתו של סר פיליפ סידני סופקה באדיבות History Heritage)

ההשלכה הראשונית המעניינת כאן היא שבניגוד להכבדה אותה הזכרתי קודם, ואשר היא מקשה בדיוק על התכונה אותה רוצים לפרסם (זנב ארוך, המקטין את היכולת לברוח מטורפים, מפרסם יכולת בריחה מטורפים, מכונית יוקרתית המכבידה על הכיס, מפרסמת אך ורק יכולת כלכלית וכדומה), מדובר כאן באות כללי, של צורך. הסיבה לכך היא שאות אינו יכול להקטין צורך כדי לפרסם אותו. לו היה הדבר אפשרי, אולי לא היה כלל צורך בטובין. במקרה זה, לכן, כל אות שיש לו מחיר יהיה יעיל, ולא חשוב על חשבון איזו איכות הוא בא. פיתוח של מודל זה, כמו גם של מודלים דומים אחרים, מסביר, למשל, את התקשורת בין גוזלים בקן להוריהם (הקונפליקט קיים כאשר אין די מזון, מצב נורמלי בקני צפורים, המכריח את ההורים להחליט את מי כדאי להם להאכיל קודם).

התקשורת הסימבולית

ההשלכה המעניינת השניה היא על התקשורת האנושית. הלא אנחנו יודעים שקונפליקט בין אנשים המתקשרים זה עם זה הוא דבר נפוץ למדי. ובכל זאת, התקשורת המילולית שלנו היא חסרת מחיר בסיסי. כלומר, מחיר המילים הוא אפסי ביחס לשכיחות המקרים בהם צפויה רמאות. אם כן, או שהמודל הקרוי על שמו של סר פיליפ סידני אינו נכון, או שמשהו בהנחות היסוד שלו אינו מתאים לתקשורת האנושית. ובכן, מיינרד סמית ניתח נכון את המודל שבנה. זהו מודל ידוע שכבר עבר ניתוחים שונים. הרבה יותר סביר, לכן, שמשהו בתקשורת האנושית חריג ושונה מהנחות היסוד של מודל סיר פיליפ סידני. מכיוון שהבנת התקשורת האנושית העסיקה אותי עוד קודם לכן, זיהיתי מיד את הסתירה שבין מסקנותיו של המודל לבין עצם קיום השפה האנושית. בעקבות כך היה לי קל, עם סיום קריאת המודל, להסתיע בו כדי לחדד את הבנתי ולהציג גם את הפתרון (פתרון זה פרסמתי ב-1997 כחלק ממאמר מדעי כללי על תקשורת). מתברר שהתשובה נעוצה באופן שבו אנחנו מגיבים לתקשורת המילולית.

תארו לעצמכם זוג, גבר ואשה, היוצאים לטיול לאורך שפת-הים. הגבר מתבונן בים, או משים עצמו מתבונן בו, ואומר לאשה: “תראי, תראי איזו שקיעה יפה!” בת הזוג שלו יכולה שלא להגיב כלל (למשל, אם היא לא מעוניינת בגבר, או אם זו בכלל שעת צהריים), או יכולה להתמוסס בזרועותיו עוד בטרם תביט בשמש, כי כך היא רוצה בגלל עניינים שאינם קשורים בשקיעה, או להביט בשקיעה ואז להתמוסס בזרועותיו, אם השקיעה באמת מיוחדת. כלומר, ברצותה, היא תאמין לו, וברצותה, תבדוק את דבריו. ואם נפרש את הדברים במונחים של תקשורת, היא יכולה להתיחס אל המלים שלו כאל “מפעילים” או כאל “מצביעים”, כרצונה. וזה בדיוק היחוד של השפה האנושית. כאשר אנחנו מקבלים מידע מילולי, אנחנו לפעמים מאמינים ומקבלים אותו כפי שהוא (ומגיבים בהתאם), ולפעמים בודקים אותו בטרם תגובה.

מתי תקשורת סימבולית עובדת?

אם כן, בניגוד לתקשורת הכללית בטבע, שם אותות משמשים או כמפעילים או כמצביעים, אנחנו משתמשים באותות המוסכמים לפעמים כמפעילים ולפעמים כמצביעים. הנטיה שלנו להתיחס אליהם כאל מפעילים תגדל כאשר מחיר הטעות שנעשה, אם נגיב כאשר הוטעינו, קטן, כאשר הרווח הצפוי מתגובה, אם היא במקום, גבוה, כאשר האמון בנותן האות גדול וכאשר מחיר בדיקת העובדות לאשורן גם הוא גדול.

ככל שהמחיר של תגובה לא מתאימה גדול יותר, הרווח הצפוי מתגובה, אם היא במקומה, קטן יותר, מחיר הבדיקה קטן יותר, והאמון בנותן האות גם הוא קטן יותר (בגלל נסיון קודם, שמועות או העדר נסיון קודם כלשהו), כך תגדל הנטיה שלנו להתיחס את האות כאל מצביע, ולהחליט אם להגיב או לא רק לאחר מידע נוסף, או בכלל לא. בכך, יצרנו תקשורת שהיא חריגה בעולם החי. בעוד שאותות של הכבדה או מגברים מטילים את חובת ההוכחה של האמינות בתקשורת בטבע על נותן האות, התקשורת הסימבולית שלנו הסיטה את חובת ההוכחה על מקבל האות. עליו מוטל הצורך לבדוק את המידע בטרם יגיב.

מדוע בכל זאת התפתחה שפה סימבולית עשירה רק אצלנו? כנראה משום שהצורך ללמוד על הסביבה מנסיונם ומזכרונם של פרטים (אינדיבידואלים) אחרים הפך להיות חשוב יותר מאשר בבעלי-חיים אחרים, ומשום הצורך ביצירת שיתוף פעולה מורכב לצרכים של ציד, הגנה והתקפה. בהתאם, סוג המידע העובר בין בני-אדם אינו כולל רק מידע הקשור לבחירת בני זוג או יריבים, אלא גם מידע תרבותי נרחב, תכנון משותף ושיתוף פעולה חברתי. אלה אינם יכולים להעשות באותם כלים הקיימים ביתר אמצעי התקשורת בטבע. כמו במודל סר פיליפ סידני, אנחנו מצויים במערכת המבוססת על שיתוף פעולה בין המתקשרים. לולא היה כדאי גם לנותן האות לומר אמת בחלק גדול של המקרים, לא היתה התקשורת הסימבולית מתפתחת.

נטל ההוכחה, שעבר למקבל האות, יצר מצב מעניין. כאשר אנחנו מקבלים מידע, אנחנו, במודע או שלא במודע, קודם כל בודקים אותו. אנחנו בוחנים אותו לא רק לאור נסיוננו עם מוסר המידע, אלא בוחנים בשבע עיניים את העקביות של המידע הזה עם מידע אחר שיש לנו, בין אם למדנו אותו לבדנו, בין אם למדנו אותו מאחרים, ובין אם קבלנו אותו ממוסר המידע עצמו, בזמן כלשהו בעבר. אלא שכך עושים לא רק אנחנו, אלא גם כל מי שאנחנו מדברים איתו, מה שמצריך אותנו להיות מודעים למה שאנחנו מספרים לאחרים. ולכן, אנחנו יכולים לדבר שעות עם אנשים ולומר אמת ללא מאמץ (אלא אם יש לנו אינטרס להסתיר אותה), מכיוון שבמקרים כאלה אנחנו אומרים את מה שאנחנו באמת זוכרים. לעומת זאת, כאשר אנחנו דוברים שקר, אנחנו מחויבים להעלות את רמת המודעות שלנו כדי לשמור על עקביות.

במצב זה אנחנו מדברים לא על דברים שחווינו ולמדנו, אלא על דברים שהמצאנו, ולכן אנחנו מחויבים לשמור על עקביות בתכנים לא רק עם מה שנאמר בעבר, וידוע למקבל המידע, אלא גם עם כל מה שיאמר מכאן והלאה. עובדה זו גורמת לכך שקשה לנו יותר לשקר מאשר לומר אמת, בעיקר כאשר אנחנו לא מורגלים בכך או כאשר אנחנו מדברים עם אנשים שהם קרובים לנו, ולכן גם חולקים אתנו ידע רב.

העלאת השקר לדרגה גבוהה יותר של מודעות היא היא הבסיס לתגובות הפיזיולוגיות אותן בודקות המכונות הקרויות “מכונות אמת” או “גלאי-שקר” (פוליגרף). גם אם תגובות והיסוסים מסוג זה אינם יכולים להתפס בעיניים ואזניים בלתי מיומנות, ובעיקר כאשר הם נעשים על-ידי אדם שהוא כן מיומן בשקר, הרי אלה יכולים להיקלט על-ידי אמצעים מכניים, הרגישים הרבה יותר מהחושים שלנו. יחד עם זאת, אלו יכולים להכשיל את הנבחן בשני מצבים. האחד, כאשר, מסיבות כלשהן, אדם מתרגש בעת מתן תשובה לשאלות מסוימות, גם אם נתן להן תשובות שהן אמת. המקרה השני הוא המקרה בו אדם מתרגל להיות מודע ולשמור על עקביות דבריו, בין אם הוא דובר אמת ובין אם לא, בגלל חשש שיאמר דבר שאסור עליו לפרסמו ברבים. במקרה כזה, ולפחות בנושאים מסוימים, הוא עלול להימצא דובר שקר גם כאשר אינו כזה. בתחילת השנה האזרחית של 1998 נתפסו שני אנשי מוסד בשווייץ. לאחר מכן סערה הארץ לשמע הטענה שהיתה הדלפה ממשרד ראש-הממשלה, אשר חיבלה בהחזרתם המידית של השניים. בבדיקה בגלאי-שקר, היחיד שנמצא בספק דובר אמת היה דובר ראש-הממשלה, שי בזק. קשה לי להאמין שדובר ראש-הממשלה באמת הדליף את המידע הזה. הרבה יותר קל לי להאמין שכאדם צעיר ולא מנוסה, אשר היה, מתוקף תפקידו, חשוף לעין-כל ועם זאת מחויב כל העת לשמור על מוצא פיו ועל עקביות דבריו, בין אם אלו נכונים ובין אם לאו, התקשה להיות חופשי בדוברו אמת, כאשר נתבקש לעשות כן. להרגל יש מחיר, ויתכן ששי בזק, אל מול גלאי-השקר, שילם אותו.

הכסות של השפה הסימבולית

אם כן, הסיבה שאנחנו לא משקרים כל כך הרבה, למרות שלכאורה קל לנו לעשות כן, נעוצה בכך שאנחנו גם בודקים זה את זה בשבע עיניים. ויחד עם זה, קרה לשפה היחודית שלנו, עם הזמן, משהו מאד מעניין. השפה האנושית הלכה והעשירה עד כדי-כך שקשה לאדם אחד להכיל את כולה, וכתוצאה מכך למדנו להשתמש בשפה ככלי המלמד אותנו על האדם, הרבה מעבר לתכנים המדויקים של אמירותיו.

דרך המבטא של האדם אנחנו לומדים על מוצאו, ובעזרת הדקדוק, התחביר ואוצר המילים שלו, אנחנו לומדים על יסודות השכלתו ועל יסודיותה. ולכן, כאשר גבר מחזר אחר אשה ואומר לה עד כמה הוא אוהב אותה, והיא נענית לו, לא תמיד היא נענית משום שהיא באמת מאמינה לתוכן של דבריו. לעתים קרובות היא נענית בשל האופן שבו הוא אומר אותם. כלומר, בגלל המידע שהיא מקבלת מכך על השכלתו, על האינטליגנציה שלו, ואפילו על אופיו. את כוונותיו יש לה אפשרות, לפעמים, לשנות מאוחר יותר. את אופיו, חינוכו והשכלתו, הרבה פחות. אנחנו משתמשים, אם כך, לא רק בתכנים הסימבוליים של השפה. אנחנו מתיחסים אליה כאל אבר שהוא חלק אינטגרלי של האדם, יותר כך אפילו מאשר הלבוש, לדוגמא, כדי לאסוף עליו מידע. וכך, באופן משני, סוגרת השפה מעגל, ונותנת לנו מידע על האדם באופן הדומה מאד לאופן בו אברים ואותות משמשים בעלי-חיים אחרים בתהליך הבחירה של בני-זוג ושל יריבים, כלומר, באופן שאינו סימבולי כלל וכלל, אלא כזה שיש לו קשר הכרחי למידע שאותו הוא נותן.