הורות וזוגיות – איפה עובר הגבול?

אנה פנתה אליי ביאוש…..

המשפחה שלי מתפרקת. אבא ואמא שלי הורסים אחד את השני ואני כבר לא יכולה לעמוד מנגד. אני חייבת להביא אותם לטיפול, אחרת זה ייגמר ברע.

אנה סיפרה לי שהוריה נשואים מעל 25 שנה. מעולם לא שררו ביניהם יחסים טובים, אך בשנים האחרונות הם לא מפסיקים לאמלל אחד את השנייה. למרות הסבל ההדדי, אף אחד מן ההורים לא מעוניין להתגרש.

אנה,  בכורה במשפחה, חשה אחריות גדולה על חייהם הזוגיים של הוריה ולכן עושה כל שביכולתה לעזור להם.

הצטערתי לשמוע עד כמה ההורים גורמים סבל, בעיקר לביתם. הם העבירו אליה את האחריות למערכת היחסים שלהם, והפכו אותה למעורבת מידי במלחמת ההתשה שלהם.

הורים רבים לא מצליחים לשמור על גבולות הסכסוך ביניהם, וגורמים לילדיהם להיות מעורבים בסכסוכים הזוגיים, מבלי שיהיו ערים מספיק לנזק שנגרם לילדים. ילדים הנמצאים בלב הסכסוך ההורי, הופכים להיות ההורים של ההורים שלהם. הם מקבלים תפקיד שהוא לא שלהם, להיות השופט שיכריז על הצד הצודק.

הנזק הפסיכולוגי-רגשי הנגרם לילדים מפריע להם בניהול חייהם האישיים. הם חשים שכל האחריות על הזוגיות של הוריהם, מונחת על כתפיהם, ואם הזוגיות נכשלת, הם חשים כשלון אישי.

חיזקתי את אנה על הדאגה הרבה להוריה.

מרגע שהוריה החלו להגיע באופן עצמאי, סימנתי כמטרה, להוציא את הילדים מהסכסוך. לעזור להורים, לפתח גישה בוגרת לסכסוך ביניהם ולהבין שלכל אחד מהם יש אחריות שווה למריבות. הורים נהנים לראות את הילדים מזדהים איתם, כך הם חשים שלא רק שהם צודקים אלא שהילדים אפילו אוהבים אותם יותר, ומעריכים אותם יותר.

גישה הורית בוגרת מבינה שלילד קיים צורך רגשי לפתח מערכת יחסים תקינה ומכבדת עם שני ההורים. כאשר אחד מהילדים “לוקח צד”- זו עדות לכשלון. קיימת כאן הזדהות יתר.

בתהליך של ייעוץ משפחתי, מגדירים מחדש את הגבולות הזוגיים ואת התפקידים ההוריים. יצירת גבול ברור בין ההורים לבין הילדים, חיונית להתפתחותם התקינה של הילדים, מבלי להיות מודאגים ממצבם הוריהם. הורים צריכים ללמוד לפתור את הקונפליקטים שלהם בעצמם, או על ידי קבלת עזרה חיצונית . 

אנא הפסיקו להשתמש בילדיכם כקלפי מיקוח. זו מלחמה שכולם יוצאים בה נפסדים.