אבות אכלו בוסר- שיני בנים תקהינה?

דליה שלום,

אני בת 45, גרושה מזה 5 שנים, אימא לשלושה ילדים בגילאים 18-10. בעלי ואני היינו נשואים 18 שנה והתגרשנו לאחר שהבנתי שחיי הנישואין שניהלתי תקופה כ”כ ארוכה לא ענו על הציפיות שלי. 

ההחלטה להתגרש לא הייתה פשוטה ואני במשך תקופה ארוכה התלבטתי האם להתגרש או להישאר באותו מצב עם בעלי וזאת בשל הפחד לפגוע בילדים שלי.

 גם לאחר שהעזתי לפתוח את זה בפני בעלי זה לא היה פשוט כי גם הוא חשב שזה צעד שאולי יביא לי תועלת אבל יגרום יותר נזק לילדים. אני בסופו של דבר הבנתי שאני לא יכולה להמשיך לחיות במערכת זוגית זו והתגרשנו. 

אני רוצה לשאול: הילדים שלנו הם הראי שלנו, האם כשהזוגיות שלנו נכשלה ואנחנו מרגישים שהיא איננה מתממשת איך המודל שלנו  ישפיע על הזוגיות העתידית של הילדים שלנו? האם גם הם ייכשלו? 

מקווה שהשאלה תימצא ראויה ותעלה לדפוס.

אסנת.

—–

אסנת שלום,

השאלה שהעלית היא בעיני שאלת השאלות בעולם המשפחה. אני לא בטוחה שיש לגביה תשובה אחת  ולכן יש להבין שבכתבה זו אני מציגה את הפרספקטיבה שלי, המושפעת מהתפיסות והאמונות שלי לגבי זוגיות, הורות ומשפחה. חשוב לי להדגיש זאת, משום שאם תשאלי אנשים שונים, סביר להניח שתקבלי תשובות שונות. מה שבטוח הוא שאי אפשר להצביע על כיוון ליניארי אחד המתאר כיצד סגנונות הורות וזוגיות ספציפיים משפיעים על התפתחות דפוסי בגרות אצל ילדים.

קיימות דוגמאות רבות בהן  אנו רואים ילדים שגדלו באותה משפחה, עם אותם הורים ואותה מערכת יחסים משפחתית וכל אחד מהילדים הגיע למקום שונה בחיים שלו. אנו יכולים לראות משפחות בהן קיימת זוגיות נפלאה בין ההורים וחלק גדול מילדיהם מתגרש או אינו מצליח לבנות משפחה. או משפחות בהן התקיימה מערכת זוגיות קשה בין ההורים וחלק מהילדים בנו משפחות מוצלחות וחלק אחר משחזר את הזוגיות של הוריו. 

הבדלים אלו, מושפעים מתכונות אישיות (טמפרמנט, גנטיקה, מרכיבים אישיותיים) ומגורמים סביבתיים (משפחה, חברים) והשילוב ביניהם. למשל אנו יכולים לראות ילדים בעלי נטייה חזקה לחיי משפחה, שלמרות שהיו חשופים לזוגיות קשה בין ההורים שלהם, יכוונו בחייהם למציאת בן זוג שונה בתכלית מהוריהם ויעשו הכול כדי שהזוגיות שלהם תצליח וזאת בכדי למנוע מילדיהם את מה שהם עברו כילדים קטנים.  

תפקידם של ההורים כסוכני סוציאליזציה עיקריים ומרכזיים הוא ברור וידוע. משפחה היא יחידה קטנה אשר בתוכה לומד הילד להתנהג ולהתנהל. ההורים הם מודל לחיקוי בכל תחומי החיים ובכלל זאת גם בנושא הזוגיות. הזוגיות של ההורים, היא אירוע בחייהם של הילדים אשר דרכו הם לומדים ונחשפים לאינפורמציה רבה ביחס ל: קשרים בין גברים ונשים, הדדיות, חלוקת תפקידים, אהבה ועוד. 

במשפחות בהן ילדים נחשפים לדמויות הוריות שקשובות אחד לשנייה, או מכבדות אחת את השנייה, לילדים אלו תהייה יותר אינפורמציה ביחס להתנהגות של הקשבה וכבוד לזולת. ולהיפך, במשפחות בהן ההורים רבים ביניהם ולא יודעים להגיע למצבים של הסכמה, הילדים במשפחה זו יהיו חשופים פחות לאלטרנטיבות של פתרון קונפליקטים. 

ההורים במקרה זה משמשים בתפקיד כפול: הם גם מודל לחיקוי וגם מודל שדרכו הילדים לומדים כיצד להתמודד עם מצבים שונים ומורכבים. 

במקרים של מערכת יחסים עכורה בין בני זוג, המובילה בסופו של דבר לגירושין, היכולת להתמודד עם משבר זה תלויה בחוסנו הנפשי של הילד. התמודדות עם גירושי הורים מושפעת מגיל הילד, ממינו, ממרכיבי אישיותו, מהקשר עם כל אחד מההורים, מגורמי תמיכה סביבתיים ועוד. תפקידם החשוב ביותר של ההורים מול ילדיהם, זה להפוך את המציאות הקשה של פירוק המשפחה למשהו נסבל עבורם. עם כל הקושי הרגשי שעוברים ההורים עם פירוק המשפחה, הם צריכים לזכור שהילדים חווים את הקושי בעוצמה אחרת, שכן הם לא שותפים לכל הפרטים והם לא לגמרי מבינים ויודעים מדוע הוריהם התגרשו. לכן רצוי שה”בשורה” על הגירושין לא תגיע כרעם ביום בהיר, והיא תהייה אירוע מובן והגיוני לילדים. היכולת של ההורים כיחידה משותפת לעמוד במשימה זו   חשובה מאוד בהפנמה של המודל הזוגי-הורי בעיני הילדים.

האופן שבו ההורים חיים יחד, ואולי אף מתגרשים מאוחר יותר רלבנטי למידת האמון שמתפתחת אצל הילד בבן המין השני או בזוגיות.  המסרים בתוך תהליך גירושין שמעבירים ההורים אחד על השני, יכולים לפגוע ברמת האמון שיש לילדם בכל הקשור בזוגיות. זה משהו שבני זוג, בלהט המריבה המאפיינת תהליך גירושין, שוכחים.

כמו שכתבתי בתחילת דבריי, סביר להניח שלא הצגתי כאן תשובה חד משמעית אלא העליתי יותר נקודות למחשבה על הקשר בין אירועי חיים של הורים לבין אלו של ילדיהם.