איך הגוף מנהל אותנו לפני שהמחשבה מספיקה להגיב
המערכת הראשונה שמתפתחת אצל העובר היא לא הלב וגם לא המוח - זאת מערכת העצבים.
יש בזה משהו מאוד יפה, כי אם חושבים על זה רגע, עוד לפני שאנחנו יודעים לחשוב ועוד לפני שאנחנו יודעים לאהוב, המערכת שלנו בנויה כך שאנחנו צריכים לדעת לשרוד.
הגוף עסוק בדבר אחד: לשרוד בתוך עולם.זה לא נכון רק לבני אדם. ככה זה גם אצל בעלי חיים, ככה זה גם אצל צמחים. לכל יצור שהוא חי יש מנגנון אחד בסיסי שהוא בטבע: להמשיך לחיות.
הבנה של העובדה הזו מסבירה הרבה מאוד דברים שאנחנו לא מבינים על עצמנו.ההתנהגות לא מתחילה במחשבהאנחנו רגילים להתייחס להתנהגות שלנו כאילו היא מתחילה במחשבות. אבל הרבה פעמים היא מתחילה ממקום אחר לגמרי - היא מתחילה במערכת ההפעלה שלנו, שהיא בעצם מערכת העצבים.
כשבן זוג אומר משפט שמציק, כשילד טורק דלת, כשהבוס מעיר הערה שאנחנו לא אוהבים, או כשהמורה מתקשרת אלינו - עוד לפני שחשבנו מה אנחנו רוצים להגיד, הגוף כבר התחיל לעבוד. אנחנו מרגישים את הלב דופק, שרירים מתכווצים, הנשימה משתנה, ופתאום יוצאת מאיתנו תגובה שאולי לא התכוונו אליה.ואז אחר כך אנחנו אומרים לעצמנו: "אני לא יודעת מה עבר עליי." אבל כן, עובר עלינו משהו באותו רגע. רק שהוא לא התחיל במחשבה. הוא התחיל הרבה לפני. הוא התחיל בגוף.
הטעות שכולנו עושיםאנחנו כל כך רגילים לעבוד על המחשבות שלנו - לחשוב חיובי, להסתכל אחרת, לתרגל פרשנות אחרת. כל הדברים האלה הם באמת חשובים, אבל אנחנו מדלגים על השלב הראשון.כי אם הגוף כבר נכנס למצב חירום, כמה סיכוי יש שמחשבה הגיונית תצליח לנהל אותנו? ממש מעט. כשמערכת העצבים בהפעלה מלאה, המחשבה ההגיונית פשוט לא מגיעה לשם. קודם צריך לטפל במה שקורה בגוף.
סיפור מהקליניקה - הגוף מדבר לפני הסיפורמטופלת הגיעה לקליניקה ממש נסערת. עוד לפני שהתחילה לספר מה קרה, היה ברור מה הגוף שלה אומר: הכתפיים היו מורמות למעלה, הנשימה הייתה קצרה ושטחית, השרירים מכווצים - והיא רצתה להתחיל לדבר, אבל זה לא ממש יצא כמו שהיא רצתה.האמירה שלי אליה הייתה פשוטה: "בואי רגע, עוד לא צריך להתחיל להסביר." היא הסתכלה ולא ממש הבינה למה. ואז הסברתי: "כשאת במצב הזה אי אפשר לפתור שום דבר. מערכת העצבים שלך כל כך מנהלת את האירוע." ולכן לא התחלנו מהסיפור - התחלנו מהסיפור של הגוף.תרגיל כיווץ והרפייה - ככה מוציאים מתח מהגוףבדקנו קודם מה רמת המתח בגוף שלה - שהייתה 10. ואז התחלנו לעבוד: כיווץ והרפייה, כיווץ והרפייה, פעם אחרי פעם של השרירים. ולאט לאט רמת המתח ירדה מ-10 ל-8.אחרי זה עברנו לבית החזה והתמקדנו בנשימה. לא נשימות עמוקות ודרמטיות - רק שנייה אחת להיות מחוברים לגוף. וכשהגוף מזהה שמתמקדים בו, הוא מתחיל להירגע. ורק אז, כשהרגיעה התחילה, אפשר היה להתחיל לחשוב.
הרווח שבין הגירוי לתגובה - שם נמצאת העבודההרבה אנשים שואלים: ואיך בעצם לומדים להפסיק להגיב ככה? התשובה פשוטה - לא מתחילים מהתגובה. מתחילים בזיהוי של הרווח לפני התגובה. שם נמצאת העבודה האמיתית.לא ניתן למנוע זיהוי של גירוי - ככה מערכת העצבים בנויה. אבל אפשר ללמד את עצמנו משהו חדש:שלא כל גירוי הוא סכנהשלא כל ביקורת היא התקפהשלא כל ויכוח הוא איום על הקשרשלא כל פחד מחייב בריחהזאת בעיניי המהות של טיפול - לא להשתיק את מערכת העצבים וגם לא להילחם בה, אלא להקשיב לה ולעזור לה ללמוד תגובה חדשה.לסיכום - שם בדיוק מתחיל החופש שלנוברגע שמזהים את הרווח הקטן הזה בין מה שהגוף קולט לבין איך שמגיבים, מתחילה להיוולד בחירה. שם בדיוק מתחיל החופש.הדרך לשם לא עוברת דרך לחשוב אחרת קודם - היא עוברת דרך הגוף. להכיר אותו, להקשיב לו, ולתת לו ללמוד שלא כל דבר שנרגיש הוא איום. כי מערכת העצבים לא טועה - היא רק עושה את מה שהיא יודעת. התפקיד שלנו הוא ללמד אותה משהו חדש.
